שנה בסידני, אוסטרליה 2018- לא ורוד כמו שזה נשמע

אי פעם חשבתן לצאת לאוסטרליה ל-working Holiday Visa?

אני לא. אבל מאז שראיתי את הסדרה off Spring והתאהבתי, ומאז שפגשתי בכמה אוסטרלים בדרכים- החלטתי שאם זה יסתדר אסע לאוסטרליה. עם הדרכון האירופאי שלי הוצאתי ויזה ליתר בטחון.. ולאחר כמה סימנים מהיקום- עם כל החרדות שלי נחתתי בסידני באוקטובר 2017.

נחתתי שם לאחר המון זמן במזרח, בלי להכיר את תרבות העבודה המקומית וכבר דיי מותשת מהדרכים. בהתחלה הופתעתי לגלות את התרבות האבוריג'ינית שלא הכרתי, המבטא היה לי קשה להבנה ולא ידעתי איך כותבים CV (קורות חיים) כמו שצריך כדי למצוא עבודה.

 בפועל, השנה שלי בסידני היתה שנה שאני קוראת לה "השנה השחורה שלי"- אפשר להגיד שחוויתי שוק תרבות עם הנחיתה במדינה מערבית, וכל מה שביקש מענה רגשי לא מצא מענה ראוי.

בנובמבר 2017 באוסטרליה עשיתי את הקעקוע הראשון שלי, של הדרך אל הלב. ומאז הרגשתי שכל הדרך מתהפכת. אמנם פגשתי שם אנשים מיוחדים- כשהיתי צריכה עזרה- פגשתי גם בחושך של עולם הרוח, בחושך של מפגש בין המינים, נפלתי לסיטואציות לא פשוטות ובהמשך- בחושך של המערכת שאמורה לדאוג לבטחון שלנו- אך לא עושה את זה- גם שם.

יצאתי מהשנה הזו ממש מרוסקת. הבנתי לראשונה מה הם האתגרים של לטייל לבד.

אבל יחד עם זה.. מצאתי שם גם כמה מתנות.

אם יכולתי לשנות משהו בשנה הזו? להכין את עצמי לעבוד מיד עם הנחיתה. לא לנסוע אם אין לי מספיק כסף ל-3 חודשים.  ולהיות מודעת לזה שתרבות הניצול במערב לא טובה יותר מבכל מקום אחר, אפילו להפך.

מה כן לקחתי מהשנה הזו?

את חווית העבודה בצילום, את המודל לאמנות כמקצוע, את הישיבה בבתי קפה כמקום לעבוד בו, את הרצון ללמוד ריקודי בטן שמתגשם בימים אלה.

הבית בו גרתי בתחילת השהות, New-town 2018

.